1. בתביעה המתוקנת אשר הגיש התובע, עתר לתיקון הרישום בפנקסי רישום המקרקעין ובפנקסי לשכת הסדר המקרקעין, ולרשום את החלקות 2, 4, 5, 6 בגוש 202014 אדמות כפר בוקעאתא ברמת הגולן (להלן: "המקרקעין"), בשמם של המנוחים עלי וטאהר בני אחמד בו סאלח (להלן: "המנוחים"), ולמחוק את רישומה של מדינת ישראל כבעלים של המקרקעין.
התובע טען בתגובתו, כי הינו אחד מנכדי / צאצאי המנוח אחמד אבו סאלח ז"ל (להלן: "הסבא").
בסעיף 4 לתביעה המתוקנת טען התובע, כי בניו ונכדיו של הסבא, ניהלו בעבר את שטחי המקרקעין, והשתמשו בהם לצורכי חקלאות ופלחה, וחלקים של המקרקעין מסרו לשימושם של הפלחים באזור, בתמורה לדמי שימוש כנהוג באותה תקופה, כאשר הפלחים שילמו לאותה משפחה את התמורה, בחלק מהיבול או בכסף.
בחלוקת הניהול והשימוש במקרקעי הסבא, זכה התובע, לפני שנת 1967 ובימי המשטר הסורי, לנהל את השטח של 600 דונם בכפר בוקעאתא באזור כרום אלרומן, וזאת בהסכמת יורשי הסבא וללא עוררין מצד השלטון הסורי. התובע תפס חזקה ושימוש, והמשיך להחזיק בשטח לאחר שנת 1967.
התובע המשיך וטען, כי בתחילת שנת 2007 ותוך חיפושים בארון עתיק מימי הסבא,גילה קיומו של מסמך, אשר לטענתו מוכיח את זכויות הסבא בבעלות ובחזקה של המקרקעין. הוא הזמין מודד מוסמך לשטח, ולאחר עריכת מדידות, גילה כי אכן השטח שהחזיק, נופל במקרקעין.
התובע טען עוד, כי באמצע שנות התשעים, מושב נווה אטיב פלש למקרקעין, וכאשר המושב הגביר את מאמציו לתפוס רוב השטח, הגיש התובע תביעה לסילוק ידו מן המקרקעין. בעקבות זאת, הגיש המושב בקשה לסילוק התביעה על הסף, בטענה כי המקרקעין רשומים על שם המדינה, ולאחר שבירר התובע את הדבר בלשכת רישום המקרקעין, גילה כי המדינה רשומה כבעלים של המקרקעין מאז תאריך 02/12/1990 בעקבות הליכי הסדר שבוצעו במקרקעין. התובע העלה טענות רבות בגוף התביעה, אשר לשיטתו מצדיקות פתיחת הליכי ההסדר מחדש, כגון טענות מרמה וכדומה, חרף חלוף תקופה ארוכה. טענות אלה אינן רלוונטיות לצורך ההכרעה בסוגייה הנדונה.
התובע טען בהמשך, כי משפחתו, הוריו/ סבו/ יורשיהם, זכאים לרישום המקרקעין בשמם. עוד טען, כי אם ידע על הליכי ההסדר במקרקעין הנ"ל, יכל היה אישית לתבוע את זכויות סבו ובני משפחתו בתזכורת תביעה בפני פקיד ההסדר. הואיל ומדובר בפעילות על פי אותה פקודת הסדר זכויות במקרקעין, לתובע הזכות לתבוע את הבעלות במקרקעין, ולעתור לרושמה על שם הבעלים המקורי לפי העקרון בתזכורת התביעה.
2. המדינה הגישה כתב הגנה ארוך ומפורט, בו העלתה טענות רבות, לרבות טענות לדחיית התביעה על הסף.
3. בישיבה האחרונה שהתקיימה בתיק זה ביום 15/05/11, קיבלו הצדדים את הצעת בית המשפט על פיה, בשלב זה ולפני שימשיך התובע בהליכים בתיק זה, יוגשו סיכומים על ידי
הצדדים בשאלה אחת והינה, עצם מעמדו של התובע להגיש את התביעה, וזאת לאור הצהרת ב"כ התובע, כי הוא אינו מגיש את התביעה בתור נציג העזבון של המנוחים טאהר ואחמד אבו סאלח. הצדדים אכן הגישו את סיכומיהם בשאלה זו, וכעת הנני נדרש להכריע בשאלה אחת ויחידה והינה כאמור, שאלת עצם מעמדו של התובע להגיש את התביעה הנדונה.
4. הן בתביעתו והן בסיכומיו טוען התובע, כי מצד אחד הוא מחזיק בשטח במקרקעין, וזכותו להגיש את התביעה בתור מחזיק, מאידך גיסא טוען כי הוא יוכל להגיש את התביעה כנאמן בחזקתו לשטח, ומכאן קיימת זיקה למקרקעין שעל פיה חייב נאמן להחזיק בנכס ולפעול לטובת נהנה אחר מבני משפחתו או למטרה אחרת, כאשר מטרתו בתביעה זו לתקן ולהחזיר את הרישום הקנייני במקרקעין לשם הבעלים המקוריים.
התובע ממשיך וטוען, כי על פי ההלכה והפסיקה, יוכל התובע לתבוע לטובת צד שלישי, דהיינו לטובת המנוחים סבו ובני משפחתו, ואין למדינה זכות להתנגד. התובע הפנה לתקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד - 1984 (להלן: "התקנות"), אשר לטענתו מאפשרת הגשת תביעה כזו.
התובע הוסיף וטען, כי זכותו כצד מעוניין להגיש את התביעה דנן, מאחר ונתגלה בפניו המסמך המלמד על בעלות המנוחים במקרקעין. עוד טען התובע, כי על פי פקודת הסדר זכויות במקרקעין (נוסח חדש) התשכ"ט - 1969 (להלן: "פק' ההסדר"), זכאי כל תובע מעוניין להגיש בשם משפחתו תזכורת תביעה לפי פקיד ההסדר. התובע טען בתביעתו בהקשר זה, כי מאחר והיה ביכולתו לתבוע אישית בתזכורת תביעה בפני פקיד ההסדר, ומאחר ומדובר בפעילות על פי אותה פקודת הסדר, על כן זכאי התובע לתבוע את המקרקעין על שם הבעלים המקורי לפי העקרון אשר בתזכורת התביעה.
ב"כ המדינה בסיכומיה טענה, כי לכתב התביעה לא צורפו צווי ירושה ולא צווי קיום צוואה. לא של הסבא, ולא של בניו המנוחים. בהעדר צווים כאלה, לא יוכל התובע להמשיך בהליכים. ב"כ המדינה הפנתה לטענות התובע, כי הוא מחזיק במקרקעין, על כן מדובר בזכות שלו ולא בזכות הבעלות של המנוחים. לשיטתה, התובע אינו יכול לאחוז במקל משני קצותיו, מחד לדרוש רישום על שם המנוחים, מהטעם של בעלות מכוח שטר, ומאידך לטעון להחזקה שלו במקרקעין, אולם לא דורש כלל רישום על שמו.
5. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי הנני מקבל את גישת המדינה, ואלה נימוקיי:
א. טענה דומה לטענה שלפנינו, התעוררה בבית המשפט המחוזי בחיפה בת.א. 359480-02-10 תקלה מועלם נ. עזבון המנוחה ביכה מינא יעקוב סוכר ז"ל, תק- מח 2010(4), 916, 917 (2010), וכך נאמר בו:
"בעיקרון שבסעיף 1 לחוק הירושה, הקובע כי "במות אדם עובר עזבונו ליורשיו", או בפסקי הדין אליהם הפנה ב"כ המבקשת בבקשתו, אין כדי להועיל למבקשת, שכן עדיין יש צורך לקבוע מיהם כל יורשיהם הטבעיים של המנוחים וקביעה כזו יכולה להיעשות, כאמור, רק על פי דין, שאחרת - מי לידינו כף יתקע שאין למנוחים יורשים נוספים, אשר לא צויינו (בין בידיעה ובין שלא בידיעה) ע"י מי מהצדדים לתיק?, או שהמנוחים לא השאירו צוואה שאינה ידועה לצדדים?
קביעת יורשיו של אדם יכולה להיעשות רק על פי דין, דהיינו - על פי הכרזת הרשות המוסמכת (הרשם לענייני ירושות וצוואת או בית המשפט לענייני משפחה), לאחר הליך תקין (ופרסום שנעשה במסגרתו), בין על ידי הוצאת צו ירושה ובין על ידי מתן תוקף לצוואה שהמנוחים הותירו אחריהם. כך - לגבי יורשי הנתבעת 1 וכל יורשי יורשיה ויורשיהם. ב"ידיעה" מיהם יורשיו על פי סדר הירושה בחוק הירושה, או ב"רישום" היורשים אצל המועצה המקומית, אין די."
בהחלטה אחרת של אותו בית משפט בתיק הנ"ל מיום 23/11/10, ניתח בית המשפט המחוזי בחיפה את הסוגיה, והגיע למסקנה כי על בית המשפט לוודא בצורה קפדנית את מהות היורשים, בהקשר זה נאמר:
"אציין, ראשית, בקליפת אגוז, כי פסק הדין המבוקש בתובענה דנן הינו, כאמור, פסק דין הצהרתי בדבר זכויות במקרקעין וכי זכות זו הינה "זכות חפצית" (
REM
IN
), שהינה זכות כלפי נכס - להבדיל מ"זכות אישית" (
PERSONAM
IN
), שהינה זכות כלפי אדם. משכך - לכשיינתן פסק דין בתובענה דנן (ככל שיינתן), יהא כוחו יפה כלפי כולי עלמא ולא רק בין הצדדים לתובענה (ראו: יהושע ויסמן "דיני קנין", חלק כללי (תשנ"ג - 1993), עמ' 66 - 47). כך מצאנו גם בפסיקה, הגדרתה של זכות קנין במקרקעין, כזכות "חפצא", להבדיל מזכות "גברא". ראו למשל דברי כבוד השופטת בן - פורת בע"א 513/82 - עדנה רייזמן ואח' נ. גבריאלה וושצ'ין ואח'. פ"ד לז(2), 813, עמ' 824 - 823: "אין לי ספק, כי 'זכות במקרקעין', גם אם לא הוגדרה על - ידי המחוקק, היא מונח הבא לבטא זכות חפצא (
REM
IN
) ולא זכות גברא (
PERSONAM IN
)...". ראו גם האסמכתאות אליהן מפנה פסה"ד.